גמרא
פירוש
עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד.
אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: דָּיְקָא נַמֵי דְּקָתָנֵי ״אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, חַיָּיב״, הָא לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, פָּטוּר. מִכְּלָל דְּלַאֲחֵרִים, לָא שְׁנָא גְּדוֹלִים וְלָא שְׁנָא קְטַנִּים, חַיָּיב. דְּאִם כֵּן, לִיתְנֵי ״קְטַנִּים״ סְתָמָא! שְׁמַע מִינַּהּ.
אֲמַר רָבָא: הִלְכְתָא שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, חַיָּיב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דְּגָרוֹעֵי גַרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֵלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּיב. מַאי טַעֲמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: ״אַתְּ מְהֵימַנְתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאיְךְ לָא מְהֵימָן לִי בִּשְׁבוּעָה.״כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
הא דאמר אביי דהבלא דאגם קטלה. לאו למימרא דשומר לא מצי לאוקמה לבהמה באגם, ומשום הכי חשבינן ליה [עכשיו] לפשיעה, דאלו כן לרבא נמי [חייב], דתחלתו וסופו בפשיעה היא, כיון שלא היה לו רשות להוליכה שם, וגדולה מזו אמרו בפרק השוכר את האומנין לקמן (בבא מציעא עח.) להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו׳ ומתה חייב, דכל שהוליכה במקום שהבעלים מקפידים להוליכה שם, אע״פ שמן הסתם היה רשאי להוליכה שם, חייב, וכל שכן כאן שאינו רשאי מן הסתם, משום דסתמיה מזיק, ואביי נמי אפילו כי הדרא מאגם ומתה בבית שומר לא הוה פטר, דמכל מקום הבלא דאגם אזקה, ומחמת הבלא דאגם דעיילא לה באופיא מתה לה בבית שומר. ועוד, דהא אקשינן ליה לאביי מהעלה לראשי צוקין, אמאי לימא אוירא דהר קטלה, ובודאי רשאי הוא השומר לרעותה בין בהר בין בבקעה, ולא חשבינן ליה פושע. אלא דהכא הכי קאמר אי לא דפשע בה, השתא מיהא לא הוה קיימא באגם, ודילמא השתא הוא דאזקה הבלא דאגמא וקטלה, ומוכחא מילתא דאגמא קטלה, כיון דמתה לה באגם ממש, אבל כי הדרא לבי שומר, הזיקא דאגמא לא אבריר ופטור, כך נראה לי.
מאי טעמא, מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם. ושואל דחייב במתה כדרכה, משום דכיון שכל הנאה שלו, אוקמה רחמנא ברשותו לגמרי כאלו היא שלו, חוץ ממתה מחמת מלאכה, דאמר ליה לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה (בבא מציעא צו:).
אמר ליה אביי לרבא לדידך דאמרת וכו׳ הא דאותיב ר׳ אבא בר ממל לר׳ אמי וכו׳ לימא ליה מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. כלומר, דהא שומר שפשע בבהמה ויצאה לאגם, הרי הוא כשומר שפשע ומסר לשומר אחר, וכיון שפשע בה קמה ליה ברשותיה דשומר ואפילו לאונסין, דכל שתחלתו בפשיעה אע״פ שסופו באונס חייב, ואפילו הכי קא סברת דלאונסי מיתה לא קמה ליה ברשותיה, בשומר שמסר לשומר נמי, אע״ג דחשבינן ליה פושע למיקם ברשותיה אפילו לאונסין, באונסי מיתה מיהא הוה לן למימר דלא קמה ברשותיה, אלא מדלא שני ליה הכין ר׳ אמי, שמע מינה לא שניא ליה מיתה משאר אונסין. ופריק רבא, לדידכו דאמריתו דטעמא דשומר שמסר לשומר, היינו משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר איכא לאותובה. פירשו רש״י והראב״ד ז״ל, לדידכו איכא לאותובה, בודאי ר׳ אבא בר ממל דאותבה ור׳ אמי דפרקה כותך סבירא להו, אבל לדידי ליכא לאותובה, ולא סבירא לי לא בתיובתיה ולא בפרוקיה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למה ליה לרבא לאורוכי כולי האי, לימא ליה, אין ודאי כותך סבירא להו, ואנא לא סבירא לי כותייהו. ועוד, דאביי מדידהו קא מייתי ראיה, ואכתי ראיתו במקומה עומדת. ועל כן נראה לי, דרבא דחויי קא דחי ליה לאביי, דמהא לא תשמע דסבירא להו בהא כוותיה, אלא דלמאי דסבירא להו בטעמא דשומר שמסר לשומר, על כרחין אצטריכו לאקשויי ולפרוקי הכין, דלא דמי פשיעה דשומר שמסר לשומר כפשיעה זו, דאלו למאי דסבירא להו דטעמא דהתם משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, פושע גמור הוא, ומדאפקה מרשותיה ומסרה לשומר אחר הוה ליה כגזלן או כגנב, וקמה ליה בהמה ברשותיה לגמרי ואפילו לאונסי מיתה, ולמאן דאית ליה ההוא טעמא על כרחין ליכא לשנויי אלא כדשני ר׳ אמי כשנתנו לו בעלים רשות, הא לאו הכי בהמה דידיה קטל מלאך המות ולא בהמת מפקיד, וכדרך שחייבה תורה בשואל משום דאוקמה ברשותיה, ומשום הכי לא שני ליה הכין ר׳ אמי, אבל פשע בהוצאה לאגם פשיעה בשמירה היא, ולאו דידיה היא למיקם ברשותיה לכלהו אונסין, אלא לאונסין שבאו מחמת אותה פשיעה, אבל לא לאונסי מיתה, דמה לי הכא מה לי התם, ובהא אפשר דכותיה סבירא להו, ואלו בההיא הוה סבירא להו כטעמא דידי דאמינא את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה לא הוו מותבי מינה כלל, ור׳ אמי נמי אפשר דאפילו בההיא כרבא סבירא ליה אלא דבעי לפרוקה אליבא דמקשה דהוה סבירא ליה משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.
הכא במאי עסקינן שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה. הקשה הראב״ד ז״ל למה לי תקפתו ועלתה, והא אוקימנא שיש שם מרעה שמן וטוב. ותירץ דהכי קאמר שאם תקפתו ועלתה, אע״פ שנפלה ולא תקפתו, הרי זה אונס, דכיון שתקפתו ועלתה וראה שהיא חזקה ממנו, מסתכן היה אם תקפה בירידתה, אלא הרי היא כאלו תקפתו גם כן וירדה. ולכאורה היה נראה דלא מתוקמא מתניתין בתקפתו אלא דוקא לאביי, אבל לרבא דקיימא לן כותיה כלה מתניתין כפשטה מתוקמא, וכן כתב הראב״ד ז״ל. והרי״ף ז״ל כתב במקומה בפרק השוכר (רי״ף ב״מ נד.), דמתניתין דוקא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה כדאוקימנא לה הכא, והראב״ד ז״ל תפס עליו שם. ומסתברא לי כדברי הרי״ף ז״ל, דלכולי עלמא אין השומר פטור אלא בשתקפתו, דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלנטר נטירותא מעליתא, וכדאמר התם בפרק השוכר (בבא מציעא צג:) בעובדא דאבא [דבר אדא] סבולא, ובעובדא דההוא רעיא דהוה מעבר חיותא אגודא דנהר פפא (שם ע.), והכא נמי כל שלא תקפתו פושע הוא. והכא הכי פירושא, אי הכי אימא רישא, כלומר, אי אמרת בשלמא כשאין שם מרעה שמן וטוב, וכשהניחה לעלות הויא פשיעה, ואפילו הכי כשמתה הרי זה אונס ופטור, דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם, כולה מתניתין מתוקמא שפיר בחד גוונא, והכי קאמר עלתה לראשי צוקין, כלומר, שעלתה על כרחו, וכגון שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה הרי זה אונס, אבל העלה, כלומר שהניחה לעלות דהוי ליה כהעלה הוא, דכיון שאין שם מרעה, לא היה לו להניחה לעלות והיה לו לתוקפה אין זה אונס, אלא לדידך דאמרת שיש שם מרעה שמן וטוב, אם כן העלה דקתני שהעלה הוא ממש מרצונו לרעות שם, ועלתה לראשי צוקין היינו שהניחה לעלות, וא״כ אמאי פטור דהיה לו לתוקפה. ופריק, לדידיה נמי רישא כשתקפתו מתוקמא, ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא לא מתוקמא מתניתין אלא כשתקפתו כדברי הרב ז״ל.
ולענין פסק הלכה פסק הרי״ף ז״ל כרבא, משום דהלכה, כרבא לגבי דאביי חוץ מיע״ל קג״ם (בבא מציעא כב:), ואע״ג דקיימא לן כמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב (בבא מציעא מב.) שאני הכי דלא בא האונס הזה מחמת הפשיעה כלל כההיא דצריפא דאורבני (שם), דאין תחבולה לינצל מאונס זה ואפילו לא פשע בה כלל. וקשיא ליה לרב ז״ל הא דאמר בפרק הפועלים (בבא מציעא צג:) מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי, לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, ואקשי ליה אביי אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס היא, אלמא אע״פ שאין האונס בא מחמת הפשיעה, דאפילו לא על לא הוה יכול להציל, אפילו הכי חייב, ופריק ז״ל, דההיא סוגיא אביי גופיה קאמר לה, ולא עדיפא מיהא דאמר הכא וליתא. וה״ר יצחק אלברגלוני ז״ל הקשה על זה, דמכל מקום אביי לרבה אמרה וקבלה מיניה. והכא אביי ורבא משמיה דרבה אמרוה, אלמא שמעינן מההיא דרבה כסהדותיה דאביי אמרה. וי״ל, דההיא סוגיא אביי הוא דאמרה, הכי אמר לי רבה והכי אהדרי ליה, ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם, דלא עדיפא מהא דאסהיד אביי משמיה דרבה, ואמר ליה רבא דלאו הכי אמרה אלא אפכא. והראב״ד ז״ל כתב בפירוק קושיא זו, דהתם כיון דעל בעדנא דלא עיילי אנשי הוה ליה לעיולינהו בהדיא, והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום ההיא פשיעה אירע בהן אונס, ואין מחייבין אותו משום דעל, אלא משום דכיון דעל הוה ליה לעיולינהו בהדיה, ואלו עיולינהו לא מטי ליה פסידא כלל, הלכך חייב.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
ולענין פסק הלכה פסק הרי״ף ז״ל כרבא, משום דהלכה, כרבא לגבי דאביי חוץ מיע״ל קג״ם (בבא מציעא כב:), ואע״ג דקיימא לן כמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב (בבא מציעא מב.) שאני הכי דלא בא האונס הזה מחמת הפשיעה כלל כההיא דצריפא דאורבני (שם), דאין תחבולה לינצל מאונס זה ואפילו לא פשע בה כלל. וקשיא ליה לרב ז״ל הא דאמר בפרק הפועלים (בבא מציעא צג:) מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי, לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, ואקשי ליה אביי אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס היא, אלמא אע״פ שאין האונס בא מחמת הפשיעה, דאפילו לא על לא הוה יכול להציל, אפילו הכי חייב, ופריק ז״ל, דההיא סוגיא אביי גופיה קאמר לה, ולא עדיפא מיהא דאמר הכא וליתא. וה״ר יצחק אלברגלוני ז״ל הקשה על זה, דמכל מקום אביי לרבה אמרה וקבלה מיניה. והכא אביי ורבא משמיה דרבה אמרוה, אלמא שמעינן מההיא דרבה כסהדותיה דאביי אמרה. וי״ל, דההיא סוגיא אביי הוא דאמרה, הכי אמר לי רבה והכי אהדרי ליה, ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם, דלא עדיפא מהא דאסהיד אביי משמיה דרבה, ואמר ליה רבא דלאו הכי אמרה אלא אפכא. והראב״ד ז״ל כתב בפירוק קושיא זו, דהתם כיון דעל בעדנא דלא עיילי אנשי הוה ליה לעיולינהו בהדיא, והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום ההיא פשיעה אירע בהן אונס, ואין מחייבין אותו משום דעל, אלא משום דכיון דעל הוה ליה לעיולינהו בהדיה, ואלו עיולינהו לא מטי ליה פסידא כלל, הלכך חייב.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush